נולדתי וגדלתי בתמרת שבעמק יזרעאל. הקיפו אותי מרחבים גדולים של ואדי ופרחים ואין ספור אטראקציות לילדה מציירת שכמותי. ובכל זאת, מהתבוננות מהירה בתיק העבודות שלי, קל להבחין שמאז ומעולם עניינו אותי בעקר אנשים. עניינו אותי הבעות פנים, קמטים, גוונים של עור, זויות של עיניים וכל מה שמגדיר ומשדר רגש.
תמיד הייתי חלק מועדת קישוט, הלכתי לחוגי ציור והסתובבתי עם צבע מתחת לציפורניים.
באופן טבעי בחרתי ללכת למגמת אמנות בתיכון, שם למדתי 11 יח"ל של אמנות ועיצוב.
התגייסתי לצה"ל, שם שירתתי כמש"קית חינוך בגדוד 96 ולאחר מכן פניתי ללימודים גבוהים של תחום אחר שמאוד אהוב עלי: מוזיקה. מאז סיום הלימודים אני מדלגת בלי הפסקה בין ה"כובעים" השונים שמתארים אותי: פעם אני מאיירת ופעם אני ציירת, פעם אני זמרת ופעם כותבת או מעצבת גרפית או קופירייטרית.
בגלל זה הייתי נורא מתבלבלת כשאלו אותי במה אני עוסקת. החלטתי פשוט לענות "אמנות". כי מאז ומעולם היה ברור שמקומי באמנות. אמנות כזאת או אמנות אחרת, אמנות היא הבית שלי ופה אשאר.
אמנים שהשפיעו עלי ומקורות השראה
אם תשאלו אותי, אמנות היא אמצעי תקשורת. בסדנא בה לקחתי חלק לפני כמה שנים, טען אחד האמנים שאילו כל אחד מאתנו היה נשאר אחרון בעולם, כנראה שלא היה נוקף מכחול. עד היום אני שואלת את עצמי אם אני מסכימה עם האמירה הזו או לא.
הרשו לי לשתף אתכם במקורות ההשראה הגדולים והאהובים עלי.
בהופעת הסיום שלי בבי"ס "רימון" נדרשתי לשיר שיר "אקפלה", כלומר, ללא כלי ליווי. בחרתי לשיר את השיר "vincent"
מאת Don mclean שנכתב על היצירה "starry night" של ואן גוך ועל חייו הטראגיים בהם לא היה לא מובן.
וינסנט ואן גוך | ליל כוכבים
ואן גוך הוא אמן הולנדי במקור (חי את רוב חייו בצרפת) המשתייך לזרם הפוסט אימפרסיוניסטים. לטעמי, האימפרסיוניזם (שחל בעקר בפריז במאה ה19) הוא נקודת מפנה בעולם האמנות כולו. עד לשלב זה, ציורים נעשו בעקר עבור פטרונים והצבעים שאפיינו את העבודות היו כהים ורציניים. ואן גוך, כאמן פוסט אימפרסיוניסט היה מושפע מאוד מההתפתחות האדירה הזו באמנות. הוא צייר רק כ10 והחל לעסוק בתחום בגיל יחסית מבוגר (25). בתקופת הזמן הקצרה הזו, הספיק ליצור כ-800 יצירות.
מה שמרגש אותי בעבודות של ואן גוך הוא הנוכחות הכנה והבלתי ניתנת לערעור של רגש. כשאני מסתכלת על הציורים שלו, אני כמעט נבוכה מעוצמת החשיפה. זה כמו לבהות באדם ערום. המקביל המוזיקלי מבחינתי לתכונה הזו הוא אביתר בנאי. בשיר "תיאטרון רוסי" למשל, מהאלבום הראשון שלו, אפשר ממש לראות ולהריח את הפצע שמתוכו הוא יצר.
פרידה קאלו (1907 - 1954), ציירת מקסיקאית, בת למהגר ממוצא יהודי-גרמני ולאם ממוצא אינדיאני. בילדותה סבלה מפוליו ובנעוריה עברה תאונה קשה, שגרמה לה לשברים בגב ובאגן. תוצאות המחלה ובעיקר התאונה קיבלו מאוחר יותר ביטוי בולט ביצירותיה.
יש משהו בציורים של פרידה קאלו שמאוד מדבר אלי. אני אוהבת את הצורה הבוטה שבה היא מציירת. הסגנון שלה הוא כמעט וולגרי והיא לא חוסכת או מייפה שום דבר מהמציאות שלה. בנוסף, הצבעוניות המתפרצת של הציורים גם היא לדעתי מעוררת השראה בפני עצמה.
בלי קשר, זה מאוד מגניב בעיני שהיא היתה חדת גבה ולא נראה שהיא אפילו שקלה להתבייש בזה.
היא דמות יפה ועוצמתית והייתי רוצה לקחת ממנה את התעוזה לעסוק בנושאים רגישים בלי להתנצל ואת הצבעוניות המרהיבה שלה.
פרננדו בוטרו | החוף
בוטרו נולד בקולומביה, ואיוריו הראשונים התפרסמו כשהיה בן 16. בשנת 1951 עבר לבוגוטה, ותוך מספר חודשים זכה להציג מציוריו בגלריית ליאו מאטיס בעיר, ולאחר מכן יצא ללימודים בצרפת.
נחשפתי לציורים שלו כנערה בתערוכה במוזיאון ת"א. אהבתי את הדמויות המאסיביות בעבודות ואת העובדה שהן יפות אף שסתרו את המוסכמה החברתית שאישה צריכה להיות קטנה עדינה וענוגה. קראתי פעם ראיון איתו בו הוא סיפר שמה שמעסיק אותו זה מאסה ושמבחינתו, הדמויות אינן שמנות אלא מאסיביות.
פרידה קאלו | מחשבות על מוות
פרידה קאלו | מחשבות על מוות
קוונטין בלייק הוא מאייר בריטי שנולד בפרברי לונדון ב1932. בתקופת הילדות שלי חייתי שלוש שנים בארה"ב בשל לימודים גבוהים של הורי. הסופר האהוב עלי היה רואלד דהל (מחבר צ'ארלי והשוקולדה, מטילדה, ג'יימס והאפרסק הענק ועוד). מאוחר יותר הבנתי שמה שקסם לי היה לא רק הסיפורים אלא שיתוף הפעולה המופלא שיצר בכמה מספריו עם קוונטין בלייק. עד היום אני חוזרת ומתפעלת מהאיורים שלו בספרים האלו ובאחרים. מה שמדהים אותי בעבודה שלו הוא עוצמת ההבעה שבקו עפרון אחד פשוט. הוא מצליח להגיד כלכך הרבה בכלכך מעט בצורה כלכך מדויקת. קווינטין בלייק הוא אחת ההשראות הכי גדולות שלי בהומור, בחן ובאישיות המתפרצת של עבודותיו.
פרננדו בוטרו | החוף
קוונטין בלייק | איור מתוך הספר "the twits"
כן... אני יודעת... ג'וני מיטשל היא זמרת. אבל החלטתי לאפשר לה "להתגנב" לפלטפורמה הזו כי היא גם ציירת וגם משום שהמקום שלה ברשימת ההשראות שלי אינה ניתנת לערעור. היו תקופות בחיי בהם עיקר העיסוק שלי היה במוזיקה. זה, כשלעצמו, דבר מדהים ומספק אבל אתם יודעים מה קצת מבאס בעשיית מוזיקה? זה שאי אפשר להקשיב למוזיקה תוך כדי זה.. ובאמת, כשמרכז הכובד חזר לעולם הויזואלי, נזכרתי איזה כיף זה לצייר ולשמוע את ג'וני מיטשל. לאייר ולשמוע את ג'וני מיטשל. לעצב ולשמוע את ג'וני מיטשל. אם ביום מן הימים אזכה לפגוש את האישה הזאת אני חושבת שאבכה מרוב תודה.
ג'וני מיטשל | ציור על עטיפת אלבומה "clouds"
מי אני, מה אני?
רוצים לראות עוד?