אז מה הרעיון?
תמיד הייתי בחורה שמחה וחברותית אבל היה נושא אחד עליו לא יכולתי לדבר. במשך שנים זה היה בשבילי "טאבו" אליו אסור היה להתקרב. נמנעתי מכל התעסקות בתחום הזה ונסגרתי בכל פעם שהוא עלה. כך היה במשך שנים, עד שמצאתי את עצמי בתקופה מסוימת מציירת ציורים בהם גיששתי את דרכי להתעמתות עם אותה "מפלצת". גיליתי שם התחלה של תהליך התמודדות כנה ואישית ואמרתי לעצמי "איזה מזל יש לי שאני יכולה לצייר". אבל רגע! מה עם כל האנשים שלא יודעים לצייר?
וכך חשבתי על הרעיון הזה... בעבודתי אני שואפת לאפשר ביטוי אמנותי לכל דורש. אני מאמינה שכשמצליחים "למסגר" רגש בציור/ שיר/ פלטפורמה אמנותית אחרת, יש תחושת הקלה. כאילו שהנושא קצת נח ונרגע בתוך גבולות הבד. ואז בדומה לחיית טרף בכלוב - זה עוצמתי ומדהים אבל קצת פחות מפחיד. וואללה, זה אפילו יפה.
נילי דור האלה
נילי היא אישה צבעונית בעלת נוכחות שאי אפשר להתכחש לה. היא מובילה מפגשים ומנחה קבוצות בסימן עוצמה נשית וחיבור לנפש, בהם היא עוזרת או מלווה נשים בדרך למימוש החלומות שלהן. במפגשנו, נילי שיתפה אותי בנושאים רבים, שמחים ועצובים המרכיבים את השגרה שלה. מתוך השיחה, בחרתי לעסוק במורכבות המשפחתית שברקע חייה. היא תיארה הורים נוקשים שהפגינו ביקורת תמידית לתחומי העניין ולסגנון המשוחרר שלה. מאז ומעולם היתה בבית התעסקות ראוותנית באוכל. על השולחן הוגשו מנות מוקפדות ששידרו יוקרה ורצינות. אביה היה איש תעופה ונילי הרגישה שכלפי חוץ, כל המעטפת מציגה "משפחה מושלמת ומוקפדת" כשמבפנים יש הרבה ריקבון ושיפוטיות מתמדת.
שלב ראשון | ספר לי על זה: אפשרות אחת היא שתכתוב לי על החוויה/ סיפור/ רגש שהיית רוצה לבטא ותשלח לי באימייל. אפשרות זו מתאימה למי שקשה לו או מביך אותו להתבטא בעל פה. אפשרות אחרת היא פגישה מקדימה ושיחה - מתאים יותר במקרה של פרויקט רחב ומעמיק או סדרת ציורים.
שלב שני | שלח לי תמונה. לאחר שקיבלתי והפנמתי את הסיפור שלך, אבצע רישומים ואצור סקיצה המבטאת את כל אלו בציור. לצורך כך, יתכן שאזדקק לתמונה שלך/ של מקום או דמות מהסיפור שלך. במקרה כזה, אפנה אליך ואבקש שתשלח לי את מה שנחוץ.
שלב שלישי | אני מציירת. אני מציירת ציור בשאיפה ללכוד את התחושות והעלילה של הסיפור שסיפרת. הסיפור לא חייב להיות ממש "סיפור" עם עלילה. הציור יכול גם לעסוק במחשבה או בissue שיש לך או כל נושא אחר כיד הדמיון.
מה, את הולכת לצייר אותי? אולי כן ואולי לא. תלוי ברעיון של הציור ובהעדפות שלי ושלך.
אני יכול להביא רעיון לציור? תביא, נדבר ונשקול את זה.
באיזה גודל יהיה הציור? לרוב באזור 35X45 ס"מ. גם זה תלוי ברעיון אבל בהחלט אשמח לשמוע אם יש לך העדפות או פינה מיוחדת לה אתה מיעד את הציור
מה קורה אם אני לא אוהב את הציור? התהליך מחייב השקעה של הרבה זמן, אנרגיה ומשאבים ליצירת הציור. עם זאת, אני מבינה את הקושי בהשקעה כלכלית בציור שאתה לא יודע איך יראה. מסיבה זו, התשלום מחולק לשני חלקים: חצי ממנו מועבר מראש ולא יוחזר, ואת החצי השני תוכל להחליט אם לשלם אחרי שתראה את הציור. כך שנינו חולקים את הסיכון.
אווירון/ פה גדול
בציור הזה בחרתי לגעת בתקופה קשה במיוחד בחוויה המשפחתית של נילי.
אמה חלתה וחוותה הידרדרות דרסטית ברמת התפקוד. כך נוצרה סיטואציה בה נילי נאלצה להתמודד עם חוסר האונים שלה. היא סייעה בהאכלה, ברחצה ובטיפול בה, באמא שתמיד הפגינה ביקורתיות נוקשה כלפיה. בתקופה זו אסון נוסף פקד את המשפחה כשאח של נילי נהרג בהתרסקות אווירון.
הציור מציג את נילי מאכילה את אמה כמו ילד שעושים לו "אווירון", מילה שמעוררת טראומות נוספות בהיסטוריה המשפחתית. ברקע אבא ביקורתי ולהבות של אש וצבע. איכשהו, מבעד לכל אלו, נילי מצליחה לשמר את החינניות והטבע שלה כאדם שנולד לשמוח.
תמונה משפחתית
ציור נוסף שנוגע בהוויה המשפחתית הנוקשה שעומדת בסתירה לסגנון של נילי. זו תמונה אווירתית יותר מהציור הקודם, שמציג סיטואציה ספציפית. מעין דיוקן משפחתי מיושן בשחור-לבן בו הדמות הצבעונית היחידה היא זו המסמלת את נילי, ש"משפריצה" צבעים לכל עבר.
דוגמאות
סתיו צוריאל (שם בדוי)
סתיו היא בחורה אינטיליגנטית ואחראית. היא סטודנטית שנה שלישית לאדריכלות ועד כה מצליחה לשמור על ממוצע ציונים מצוין. היא עובדת מאוד קשה לתחזק את המוניטין הגבוה שיש לה כתלמידה מצטיינת ובחורה מסודרת ומוכשרת. הבעיה היא שזה לעתים עולה לה בשקט הנפשי והיא מוצאת את עצמה משועבדת למכבש מתחים והציפיות שלה מעצמה ושל אחרים ממנה.
מחשבות טורדניות | OCD
המאמצים הרבים שסתיו משקיעה בהישגיות שלה מצאו ביטוי בתחומים נוספים בחייה והיא שמה לב לדפוסים אובססיביים שמאפיינים את ההתנהגות שלה. בלי שהיא יודעת להסביר למה, היא חשה חוסר שקט אם הנעליים אינן מסודרות בשורה ישרה או אם הטמפרטורה במזגן אינה מכוונת למספר זוגי. היא מודעת לחוסר ההיגיון שבהתנהגות הזו אבל מרגישה שהמחשבות האלו מתערבבות עם חרדות אחרות בחייה ומשתלטות עליה. המצב הזה גוזל ממנה אנרגיה ולא מאפשר לה ליהנות מחווית חיים ספונטנית ונינוחה.
בציור הזה ניסיתי לתת ביטוי ויזואלי לתחושת הבלבול והאבססיביות המטרידה שסתיו תיארה. המחשבות עולות אחת על השניה, מתערבבות ולא משאירות פינה צלולה ונקיה בראשה.
הגוף שלי ואני
בציור הזה מוצגת דמות מנותקת מהגוף שלה. למעשה היא ממש נגעלת ונרתעת ממנו.
ניסיתי בכך לתאר את העובדה שעדי מרגישה לא נוח בתוך העור שלה. היא הייתה שמחה אילו היה ניתן לפשוט אותו, לתלות על קולב ולבחור משהו אחר שיותר מתיישב עם תפיסת היופי שיש לה בראש.
עדי גלבוע (שם בדוי)
בתקופת ההתבגרות שלה, עדי הייתה נערה מלאה. היא תמיד הרגישה גדולה ומגושמת ביחס לחברים ולחברות בכתה. היא ניסתה דרכים שונות לרדת במשקל כדי להרגיש יותר יפה, יותר שייכת, יותר מושכת. ההתעסקות עצמה הפכה לתכונה שעדי התביישה בה והיא מתאמצת להסתיר את ההתעסקות שלה בנושא, דבר שבפני עצמו התיש אותה וגזל ממנה אנרגיה. היום עדי מבוגרת ומאוזנת יותר אבל עדיין רחוקה מהשלמה עם הגוף שלה. לפחות היא מצליחה קצת יותר לדבר ולבטא את זה.
acrylic on kanvas 50X70 cm origional painting: 1300 NIS printing 25X35 cm : 110 NIS
שמן על בד
פודיום
בזמן השיחה עם גיא הרגשתי שהוא משדר מעין מיזוג בין גאווה לבושה. מצד אחד יש בסיפור שלו אלמנט ותחושה חזקה של נצחון וניכר שהוא מודע לזה וגאה בדרך שעשה פיזית ונפשית. עם זאת, כולנו יודעים שה"ילד השמן" שהיינו פעם ממשיך לחיות בנו וממשיך לדרוש הוכחות שהוא יכול לנוח. בנוסף, גיא סיפר שהיה ממש נבוך בתקופת השינוי בה התחיל לעשות ספורט. כאילו זה לא בסדר לרצות לרדת במשקל או לא ראוי בכלל להתעסק בנושאים האלו.
בחרתי לצייר אותו יושב בנונשלנט על פודיום מנצחים כשבמקום הספרות 3,2,ו-1, מופיעות 3 משוואות מתמטיות מורכבות שתוצאותיהן אחת, שתיים ושלוש. המשמעות היא שרק מי שיש לו את השכל והיכולת להתעכב רגע ולפתור את התרגיל, זוכה ליהנות ממה שיש ותמיד היה לגיא להציע. מאז ומעולם הוא היה במקום הראשון אבל רק כשהתבגר הוא רכש את הכלים לפתור את המשוואה ולהבין את זה.
גיא זאבי (שם בדוי)
גיא נולד וגדל בחיפה. הוא היה ה"חנון" של הכתה וסבל מסטטוס חברתי ירוד. סיטואציה שהחריפה והדגישה את התחושות האלו היתה שיעורי ספורט. כשהיו בוחרים קבוצות הוא תמיד היה נשאר אחרון ונאלץ להצטרף לקבוצה עליה "נכפה" כשהוא הולך בראש מובס ומובך. הוא הגדיר את זה כ"הליכה דובית מגושמת". כך חלפה הילדות של גיא, בצל תחושות של חוסר שביעות רצון מהגוף שלו ובכמיהה להיות טוב בספורט ומקובל בחברה. דברים התחילו להשתפר כשבחטיבת ביניים הסתבר שגיא טוב במתמטיקה. זה נתן לו איזו "זכות קיום", איזה ייחוד ויתרון על פני האחרים. כשגדל, פנה ללימודים בטכניון ושם המשיך להתבסס הבטחון העצמי שלו והתחושה שהוא טוב במה שהוא עושה. אחרי הרבה שנים בהן נמנע מכך, הוא "העיז" להתחיל להתאמן בריצה. הוא נרשם לחדר כושר, התמיד, התחטב, והיום הוא סוף סוף הילד הכי טוב בספורט.
אוזן קשבת
הציור שואף ללכוד את הרגשת הבדידות והריקנות שתיארה נעמה. ברוב מערכות היחסים שישנן בינה לבין חברותיה, היא מוצאת את עצמה כמעט תמיד בצד המאזין.
לעומת זאת, בנקודת משבר בחייה בה היתה זקוקה היא עצמה לאוזן חברית, היא התאכזבה לגלות שאף אחד לא ממש פנוי לשמוע אותה. היא עסוקה מאוד ב"לבדר" את הצד השני ומודדת את עצמה כל הזמן בזמן השיחה.
בחרתי לצייר את נעמה מתחבקת עם אוזן על ספה ביתית. שתיהן כאילו בוהות יחד בטלויזיה בלתי נראית. נעמה והאוזן יושבות יחד כמו "סחבקיות" אבל הן זרות זו לזו, כאילו במקרה נקלעו לאותה ספה. האוזן היא גם הכלי של נעמה שנועד "לשרת" את חברותיה כשהן מחפשות הקשבה וגם הדבר החסר במציאות שלה. נעמה והאוזן יושבות יחד יותר כמו צוות מאשר כחברות. הצבעוניות הקרה של הדמויות נועדה לתמוך בתחושה המנוכרת והתלושה.
נעמה זאקס (שם בדוי)
נעמה היא בת למשפחה מסורתית בת שבעה אחים ואחיות. היא גדלה בקיבוץ דתי בדרום אבל בבגרותה היא הלכה והתרחקה מהדת. מזה כמה שנים, היא גרה במרכז תל אביב. הפגישה שלנו תפסה את נעמה בתקופה של חיפוש עבודה והרגשתי שבאופן כללי היא בתקופה של חיפוש... חיפוש בן זוג, חיפוש הגדרות וחיפוש נקודה שבה דברים יפלו סופסוף למקום. נעמה היא בחורה חברותית וכיפית ולמראית עין יש לה הרבה חברים. לעומת זאת, "למראית אזן", היא מרגישה שרוב החברויות שלה שטחיות ולא כנות.
תיעוד, הנצחה וביטוי אמנותי שלך על בד ציור. ציור אישי שנוצר אך ורק עבורך. התהליך כולו, משלב השיתוף בסיפור ועד לקיום הממשי של הציור הוא תהליך משחרר הפותח ערוצים לתקשורת כנה עם עצמך. בסופו של דבר אתה זוכה ליצירת אמנות שנוצרה אישית עבורך. custom made art.
איך זה עובד?
מה יוצא לך מזה?
שאלות נפוצות